החלטה בתיק רע"פ 4031/05

1.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"פ 71720/04 (כב'  השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר), אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ב-ת"ד 80577/03 (כב' השופטת ר' טאובר).

העובדות ופסק דינו של בית המשפט לתעבורה

2.             לפי עובדות כתב האישום, ביום 9.5.2003 לא ציית המבקש להוראות תמרור ב-37 (עצור ותן זכות קדימה) בכך שנכנס לצומת מבלי להבחין ברכב מסוג "פיאט" שהתקרב אל הצומת מימינו, חסם את דרכו וגרם להתנגשות בין כלי הרכב. כתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונחבל בנו של נהג ה"פיאט" שישב ברכב.

           בדיון בית המשפט לתעבורה כפר המבקש - אשר לא היה מיוצג בידי סניגור - בעובדות כתב האישום וניהל משפט הוכחות. בית המשפט קבע כי יש להרשיע את המבקש:

"מדברי ה[מבקש] עולה ראשית הודאה באשמה. [המבקש] החל לגלוש מכיוון תמרור העצור, למרות שלא היה לו לאן להכנס, היינו, הנתיבים היו פקוקים. [המבקש]... נכנס בין המכוניות, בצורה מסוכנת, מבלי לצפות לכך שרכב יגיע בנתיב אליו "נדחף" [המבקש], כדי להשתלב בתנועה. [המבקש] מודה כי לא ראה את הרכב המעורב לפני התאונה, לא ראה אם יש לו אפשרות לגלוש לצומת ולהכנס לפקק של הרכבים, אבל למרות זאת עשה זאת... גם בהודעתו במשטרה, מאשר [המבקש] כי לאחר תמרור עצור החל לגלוש ונכנס לאמצע הצומת...

[המבקש] עשה דין לעצמו בכך שהחליט בכל מחיר לצאת לצומת... גם לאור המלצת הבוחן וגם לאור דברי הנהג המעורב אשר עשה עלי רושם מהימן, החלטתי להרשיע הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום".

           בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: אי מתן זכות קדימה לרכב, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; נהיגה רשלנית, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961; וגרימת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. בית המשפט גזר על המבקש פסילה בפועל של רשיון הנהיגה למשך 3 חודשים, פסילה על תנאי למשך 3 חודשים, וקנס בסך 1500 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.             המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. באשר להכרעת הדין, טען כי אין בסיס להרשעתו של המבקש בעבירת אי מתן זכות קדימה לרכב, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, שכן סעיף אישום זה אינו עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום: עניינה של תקנה 64(א)(2) היא כניסה לצומת כאשר לא הוצב תמרור המורה על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, בעוד שלפי עובדות כתב האישום הוצב תמרור עצור בכיוון נסיעתו של המבקש (סעיף 2 לכתב האישום) וענין זה לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים. באשר לגזר הדין, טען המבקש כי היה על בית המשפט לתעבורה להתחשב באשם התורם של המעורב בתאונה (נהג ה"פיאט"), אשר נהג - לטענתו - בניגוד לכיוון התנועה והופיע מולו במקום בו לא היה צפוי להופיע.

           בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) נענה לבקשת עיכוב ביצוע גזר הדין של בית המשפט לתעבורה. בתום הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בערעור גופו - בפני השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר - קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הערעור. בית המשפט דחה את טענת היעדר ההתאמה בין סעיף האישום לבין עובדות כתב האישום, מן הטעם שמדובר בטענה מקדמית ביחס לפגם או פסול בכתב האישום, אשר היתה צריכה להיטען בערכאה הדיונית, לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. כלשונו של בית המשפט המחוזי:

"למעשה מבקש סניגור מלומד לבוא להכנס לו דרך החלון כאשר הדלת נסגרה. ולא סתם חלון אלא חלון גבוה המצוי בערכאת ערעור... לא מצאתי בהכרעת הדין שגגה אשר מחייבת התערבות כלשהי בהפיכת ממצאים".

           בית המשפט המחוזי דחה אף את הערעור באשר לגזר הדין, בנימוק כי אף לו הוכחה אשמו של המעורב - לא היה בכך כדי להפחית מאשמו של המבקש:

"המקרה חמור נגרמה תאונה ואף לו תאמר רשלנותו של המערער סובלת מרשלנות של אחר, אין בכך כדי להפחית מעונשו. הערעור נדחה".

בקשת רשות הערעור

4.             כעת פונה המבקש בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. למעשה, חוזר המבקש על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי - בדבר היעדר ההתאמה בין סעיף האישום בעבירה לפי תקנה 64(א)(2)לתקנות התעבורה לבין עובדות כתב האישום, ובדבר הנפקות שיש לתת לאשמו של המעורב בתאונה. כן הוסיף המערער טענות שונות המתמקדות בממצאים עובדתיים של בית המשפט לתעבורה באשר לשדה הראיה של המבקש עובר לתאונה.

דיון

5.             רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. אין זה המקרה שלפנינו.

6.             צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי היה על המבקש להעלות את טענתו בדבר פגם בכתב האישום עוד בפני בית המשפט לתעבורה, אך הוא העלה טענה זאת לראשונה - באמצעות בא כוחו - בערעור לבית המשפט המחוזי. טענת פגם בכתב האישום הינה טענה מקדמית (סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי, וראו גם בש"פ 2022/98 רידר נ' הרב דוד אוחיון, פ"ד נב (2) 86, 95). אם לא נטענה טענה מקדמית מסוג זה בפני הערכאה הראשונה, אין להעלותה בשלב אחר של המשפט אלא ברשות בית המשפט (סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי), כאשר "בשלב אחר של המשפט" - לרבות בשלב הערעור (ראו: רע"פ 10/97 חג'בי באמצעות הסניגוריה הציבורית נ' מ"י (לא פורסם)). בענייננו, לא ניתנה רשות להעלות טענה כזאת בשלב הערעור, באשר בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי "הרי במקרה זה הרשות לא היתה ניתנת... לא ניתן לבוא ולהרחיב בדברים על ידי סניגור מלומד היום בערכאת ערעור כאשר המשפט נוהל בדרך אשר נוהל על ידי המערער [המבקש לפנינו - מ"נ]". מכאן, שאין לשמוע טענה זו גם בשלב זה, הוא שלב בקשת רשות הערעור.

7.             אפילו היתה הטענה מועלית בערכאה הראשונה, הרי שרשאי היה בית המשפט לתעבורה להרשיע את המבקש בעבירה חלופית שקולה, היא העבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה (שעניינה כניסה לצומת שלפניו מוצב תמרור עצור, כבענייננו). בית המשפט לתעבורה קבע, כי המבקש החל את תנועתו לתוך הצומת מבלי לתת את הדעת לכך שבא רכב אשר יש להעניק לו זכות קדימה. העובדה שהוצב תמרור לפני הצומת - לא הייתה שנויה במחלוקת. השיבוש שנפל בכתב האישום הביא את בית המשפט להרשיע בעבירה לפי תקנה 64(א)(2) במקום בעבירה לפי תקנה 46(ד). כל העובדות הדרושות להרשעה לצורך התקנה הנדונה היו בפני בית המשפט, ולמבקש לא נגרם עיוות דין: אפילו היתה בקשת רשות הערעור מתקבלת (ואין הדבר כך) - לא היה המבקש מזוכה, אלא מורשע בתקנה התואמת את העבירות שנעברו והוכחו.